פקיעין

פקיעין הוא כפר ציורי בגליל, ששוכן כשישה ק"מ מזרחית למעלות, שישה ק"מ ממערב לכפר ראמה וכקילומטר אחד מפסגת הר פקיעין. הכפר בנוי 650 מ' מעל פני הים, ובתיו פרושים מעל ומתחת הכביש הראשי החוצה אותו לכיוון ראמה, צפת וכרמיאל. בכפר גרים יחד 5,400 תושבים בני ארבע דתות: 75 אחוז מהם דרוזים, 22 אחוז נוצרים, כשלושה אחוזים מוסלמים וכמה משפחות יהודיות ששיעורן פחות מאחוז אחד.

שמו של הכפר, המכונה בפי הדרוזים "אל בקיעה", מקורו במיקום היישוב בתוך בקעה המוקפת הרים, מה שגרם לריבוי מעיינות המים באזור. מעיינות אלה מוזכרים בכתובים לצד תיאור שפע הגנים, עצי הפרי והמטעים המקיפים את היישוב. בעבר התיישבו המקומיים סביב המעיין "עין אלבלד" הנמצא במרכז הכפר, ששימש במשך תקופה ארוכה מוקד החיים החברתיים במקום. מרכזיותו של המעיין ושל הכפר פקיעין אף הונצחה על ידי בנק ישראל על גבי שטר של 100 שקל, שם מופיעים כיכר המעיין עם עץ התות המפורסם, עדות לתעשיית המשי בכפר במאות ה-17 וה-18, וכן מערת הרשב"י, עץ החרוב ובית הכנסת היהודי העתיק.

סביב המעיין נקשרו אגדות רבות. לפי אחת מהן, שני רועים בני הכפר עלו למקורות המעיין שבהר מירון, שם נתקלו בגובה המס העותמני - דמות שנואה שהטילה אימה על הכפר. השניים ניצלו את העובדה שישן וזרקוהו למערה, ומיהרו לבשר לתושבי הכפר את הבשורה המשמחת. שמחתם נקטעה כשגילו שגובה המס המתין להם במעיין, לשם הובל בנתיב המים ממרומי ההר אל המעיין. 

לפי ממצאים שנתגלו במקום, כשהמובהק שבהם הוא מערת הרשב"י, ההיסטוריה של פקיעין מתחילה בתקופה הכלכוליתית, 4,500 שנה לפני הספירה. בתקופת המשנה והתלמוד התיישבו בכפר יהודים, ובהמשך, בתקופה הביזנטית, היתה במקום התיישבות נוצרית. אחרי שנת 638, אז קודשה ארץ ישראל, התיישבו בפקיעין מוסלמים, ומהמאה ה-11 החלו להגיע גם הדרוזים עם הפצת דתם. עדויות מהתקופות הצלבנית והממלוכית ובהמשך מהתקופה העותמנית מוכיחות כי הכפר התקיים באופן רציף לאורך השנים, עד ימינו.

עד שנות ה-60 של המאה ה-20 התפרנסו הדרוזים בפקיעין בעיקר מחקלאות: תעשיות שמן, גפנים ויין, ואף מגידולי פלחה כחיטה, זאת לפי טחנת הקמח שפעלה בכפר. התושבים מיעטו לצאת מהכפר עד שנת 1942, אז נפרץ כביש מפקיעין מזרחה, ועם יצירת דרכי הגישה לכפר וממנו החלו התושבים להתפרנס גם מעבודות בסביבה. בשנות ה-70 וה-80 עלה מספר השכירים, הכפר נכנס לתנופת בנייה והתפתחות, והמרחב החקלאי החל להצטמצם מלבד שטחי מטעי הזיתים, שאינם כלולים בתוכנית המתאר של הכפר. כיום רוב תושבי פקיעין הם שכירים, והשאר עוסקים בתיירות ובמסחר, במתן שירותים, בעבודות ממסדיות (בין השאר במועצה המקומית) ובשירות בזרועות הביטחון.