E
אבו סנאן
כפר אבו סנאן בגליל, 12 ק"מ מעכו, מאגד יחדיו דרוזים, ערבים נוצרים וערבים מוסלמים. לפי המסורת, את היישוב הקים השיח' באז כבר במאה ה-13. משמעות המילים "אבו סנאן" היא "בעל שיניים", ושמו של הכפר נגזר כפי הנראה מהחרב בעלת שני החודים של השיח' באז, מייסד הכפר. הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1964, ופועל כמועצה עצמאית למעט שנה אחת שבה אוחד עם שכניו - הכפרים ג'וליס, יאנוח-ג'ת וירכא - לרשות מקומית אחת במסגרת תוכנית החירום הכלכלית של 2003. לאחר שנה אחת בוטל האיחוד בעקבות התנגדות התושבים. תחום שיפוט המועצה משתרע על כ-6,700 דונם, ובמסגרתו פועלת המועצה לשיפור כל תחומי החיים של תושבי הכפר. באזור פועלת מערכת ביוב מרכזית, מים, ניקוז, מדרכות וחשמל, שפותחו בהשתתפות משרד התעשייה והמסחר. כ-50 אחוז מהשטח כבר שווק ליזמים, ובמקום קיימים מפעלי נייר, ניילון, צבע, נגריות, וכן מפעל לעבודות שיש ואבן. באבו סנאן 11,900 תושבים, כשקצב גידול האוכלוסייה השנתי הוא 1.8 אחוז. חלק גדול מתושבי הכפר מתפרנסים מתחומי עיסוק חופשיים, ורבים אחרים מועסקים בזרועות הביטחון הישראליים, כמו במשטרה ובצבא. תושבים נוספים עובדים במוסדות ממשלתיים ובבתי מלאכה, ומעטים עדיין עוסקים בחקלאות.
בית ג'אן
בית ג'אן הוא הכפר הגבוה בא"י המערבית ומהגדולים בכפרי הדרוזים . הוקם על פסגת ההר ונמצא בלב שמורת הטבע הר מירון בגליל העליון המרכזי .חלקם של הבתים בכפר בנויים בגובה 1020-1030 מ' על הר צפריר והר הארי ובחורף הכפר מתכסה במעטה שלג צחור.הכפר משתרע על 7 שלוחות  בשטח של כ-5,000 דונם . הכפר מונה כ  11100 תושבים שכלל  האוכלוסייה הינם מהעדה הדרוזית .בעבר רוב התושבים היו שומרי מסורת ועיקר התעסוקה הייתה בחקלאות , תעשיות שמן,גידול גפנים ופלחה בחיטה ,על אלה מעידים עשרות הגתות סביב הכפר ,בתי הבד ואבני הרחיים שנמצאות כמעט בכל בית עתיק. כלומר בית ג'ן המשיכה להתנהג על פי האמת ההיסטורית של התקופות הרומית ביזנטית עד המאה ה-20. סלילת הכביש בתקופת המנדט הבריטי בשנת 1942 הוציא תושבים מהכפר לעבודה ובתקופה האחרונה חל מעבר מחברה מסורתית לכוון חברה מודרנית ופוסט מודרנית . בית ג'אן - היסטוריה ומסורתראשיתו של כפר בית ג'ן הינה מתושבים שגרו בכפר אלגרמק החל מהמאה 11 לספירה ,דרוזים שגרו בחרבת זאבוד,שפנים ואלסהלה ועברו לבית ג'ן ככל הנראה במאה 15 או ה - 16 לספירה . הכפר הוקם על שרידי ישוב קדום מתקופת הברזל ומעידים על כך שרידים וממצאים ארכיאולוגים עתיקים שנתגלו ליד המעיינות עין אלג'רון וסרטבה ומערות קבורה שלרגלי הכפר. אזכור הכפר במקורות : במאה ה 16 בהסתמך על ספרי הטאבו תחריר משנת 1596/7 הגיאוגרפים וולף-דיטר הותרות‘וכמאל עבד אל-פתאח חקרו את תפרוסת היישובים ,התוצר החקלאי והמיסוי במחוזות ארץ-/ישראל. שם הכפר מופיע באיות בית ג'ין. הותרות' ועבד אל-פתאח מזהים אותו עם בית ג'ן. אזכור ראשון ע"י המבשר ואיש מסעות בשם "סטיפן שולטס" שבקר בשנת 1754 בכפר והזכיר את הדרוזים שגרו בבית ג'אן סביב אלפיים תושבים. מקור השם : חלוקי דעות באשר למקור השם : חלק מהחוקרים מייחס את השם לישוב בית דגון האזכור בתנ"ך לא מראה את המיקום המדויק :פרק : יהושע יט ,פסוקים:   כז וְשָׁב מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ בֵּית דָּגֹן וּפָגַע בִּזְבֻלוּן וּבְגֵי יִפְתַּח-אֵל צָפוֹנָ. אזכור  בתוספתא-סדר זרעים, מסכת שביעית :פרק ז,י: שלל זה....בית דגן וחברותיה בגליל התחתון . דעה נוספת לאור אמונה קדומה שהייתה נפוצה בכפר על הימצאות ג'ין (שדים) והאגדה מסופרת עד היום על אזור "עין נום" ומערות נוספות. דעה שלישית ייתכן מהמילה -ג'ן  לאור ריבוי גנים והיופי של המקום. המועצה המקומית נוסדה בשנת 1964 . כיום רוב התושבים מתפרנסים משרות בזרועות הביטחון,שכירים וחלקם ממשיך את המסורת ועשייה בחקלאות.ענף חדש מתפתח היות והכפר מתחיל לתפוס תאוצה בתיירות . כיום קיימים כ 350 חדרי אירוח המוצעים במקום ,אטרקציות והנופים המרהיבים הנשקפים מבית ג'ן עוצרים את נשימתו של כל מבקר במקום .
ג'וליס
הכפר הדרוזי ג'וליס, המרכז הרוחני והדתי לעדה הדרוזית, נמצא 15 ק"מ מגבול הצפון ו-11 ק"מ צפונית-מזרחית לעכו. הכפר משתרע על פני כמה גבעות גיר שגובהן כ-110 מ' מעל פני הים, בשטח שיפוט של כ-3,700 דונם. את הכפר מאכלסים תושבים דרוזים מהמאה ה-16, תקופת שלטונם של הדרוזים מבית מען בצפון ישראל, וההערכות מדברות על כך שמספרם אז הגיע ל-200 נפש. בשנת 1878, בתקופה העותמנית, הגיע מספרם ל-360 איש, וישנן עדויות כי בעת זו ישבו בכפר גם תושבים יהודים. כיום מספר תושבי ג'וליס נאמד בכ-5,100 נפשות, בקצב גידול שנתי של 1.1 אחוז, כאשר רובם המכריע משתייך לעדה הדרוזית. הכפר ג'וליס הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1967, אולם כפי שאירע לכפרים דרוזיים רבים ב-2003, עת הפעילה הממשלה את תוכנית החירום הכלכלית, הכפר אוחד עם שכניו: אבו סנאן, יאנוח-ג'ת וירכא. לאחר שנה בוטל האיחוד בלחץ התושבים. הסברה היא כי מקור השם ג'וליס הוא בשם "יוליוס" שהיה בשימוש על ידי מנהיג הרומי יוליוס קיסר ושלושת הקיסרים הראשונים של רומא: אוגוסטוס, טיבריוס וקליגולה, דבר אשר מעיד על תקופת הבנייה הראשונה מאמצע המאה הראשונה לפנה"ס עד אמצע המאה הראשונה לספירה. סברה נוספת היא כי שם הכפר נגזר מהפועל הערבי "ג'לס" שפירושו ישב או התיישב, וזאת מכיוון שהיישוב נמצא באזור שטוח יחסית לעומת ההרים המיתמרים ממזרח והיישוב השכן, ירכא. מאז קום המדינה עובר הכפר תהליכי שינוי, עיור ומודרניזציה. לאורך השנים פעלו ראשי המועצה להכנת קווי מתאר ראשונים לפיתוח מערכת החינוך, הרחבת אזור התעשייה, פיתוח תשתיות התיירות בג'וליס והבטחת עתידו הכלכלי של הכפר. ואכן, תהליך הליברליזציה נותן אותותיו בתחומים רבים. מלבד מערכת החינוך המפותחת הושקע גם בפיתוח שירותים רפואיים, שירותים לאם ולילד ולאוכלוסייה המבוגרת, דואר, פעילויות רבות במתנ"ס ושירותי תרבות וספורט. כיום ענפי התעסוקה העיקריים הם שירותי הביטחון השונים, תעשייה, מסחר, תחבורה ושירותים כלליים. אחוז קטן מתושבי הכפר עדיין עוסק בחקלאות. 
ג'ת
סמוך לכפר ורדים, על גבעה בגליל העליון בגובה 395 מ' מעל פני הים, שוכן הכפר הדרוזי ג'ת, המשתייך למועצה המקומית יאנוח-ג'ת. בג'ת כ-1,900 תושבים, כולם דרוזים, וכמו כל הכפרים הדרוזיים - מיקום הכפר על גבעה נבע משיקולים אסטרטגיים. מדרום לג'ת נמצא הכפר ירכא, ובין שני הכפרים עובר נחל אל-מג'נונה, כלומר "המשוגעת". זרימת המים בעבר ממעיין אל-מג'נונה לא היתה סדירה, ולוותה בהצפות פתאומיות. ג'ת - היסטוריה ומסורת חרסים שנמצאו בג'ת מעידים כי המקום היה מיושב לסירוגין מאז תקופת הברונזה הקדומה. יש המזהים כאן את גת-אשר (קתאסר) הנזכרת בתבליט רעמסס השני בקרנק. בתקופה הצלבנית נקרא המקום גז וז'ת. הגורסים ששם הכפר ממקור עברי טוענים כי בין הסלעים הרבים, מצדו הדרומי של הכפר, נחפרו יקבי יין, וכי הכינוי "גת הגלילית" דומה ליישובים עבריים: גת חפר סמוך לכפר משהד כיום; גת רימון שהיא אתר ארכיאולוגי באזור הירקון; גת כרמל בסביבת גת המשולש. המכנה המשותף לכולם: גת יקבי יין. לפי מסורת מקומית, הדרוזים הגיעו לג'ת במאה ה-17. הגרעין הקדום של הכפר מתאפיין בבנייה צפופה וציורית. במקום בתי בד אחדים ואף מקומות קדושים: מקאם שיח' אבו-ערוס, מקום קבורתו הקדוש של אחד ממפיצי הדת הדרוזית במאה ה-11, בית תפילה דרוזי ועץ המובארקה. בצפון הכפר יש שרידי חומה קדומה ובורות מים. כ-200 מ' ממזרח לג'ת נמצאת מערה חצובה מתקופת האדם הקדמון, היא מערת ג'ת, שכיום משמשת לאגירת מי גשמים.
דלית אל כרמל
דליית אל-כרמל, הממוקם על רכס הכרמל, מחזיק בתואר הכפר הדרוזי הגדול ביותר. מיקומו כתחנה על דרך המלך, תנאי האקלים הנוחים באזורו, אדמתו הפורייה, נופו המרהיב והצמחייה המגוונת - משכו רבים להתיישב בו. כיום עומד מספר תושביו על כ-15 אלף, 97 אחוז מהם דרוזים ושלושה אחוזים מוסלמים. הכפר נוסד לפני 360 שנה, בימי האמיר הדרוזי-לבנוני פאחר אל-דין אלמעני, ונבנה יחד עם 18 כפרים נוספים באזור. עם הזמן נותרו על תילם רק עוספיה ודליית אל-כרמל, כשהשאר הופכים לחורבות. בתחילת דרכם בדליית אל-כרמל התרכזו התושבים סביב גרעין הכפר. לפי הסיפור המיתולוגי שעבר מדור לדור, התושבים נשארו במקום וחיו בשלום בזכות הצדיק אבו אברהים. כאשר מישהו ניסה לתקוף את התושבים, הוא הגן עליהם ברוכבו על סוס אדום. פעם בשנה, עד היום, מבקרים דרוזים מהגליל במקום הקדוש לזכרו, מקאם אבו אברהים, שנמצא ממערב לגרעין הכפר, מול הים. למקום הנרחב שימושים נוספים, כמו זירת התאספות המיועדת למפגשים קהילתיים של תושבי דליית אל-כרמל. פירוש שם הכפר הוא "גפן הכרמל", ואכן, דליית אל-כרמל היה ידוע בגפנים ובכרמי הענבים שהיה משופע בהם. בהתאם לכך התפרנסו רוב התושבים בעיקר מגידולי גפנים, וכן מגידולי חקלאות נוספים כזיתים וחיטה. כיום תושבי הכפר מרוחקים מאוד מחקלאות, ועוסקים בתחומים שונים: צבא, משטרה, מסחר וכן עבודות מחוץ לכפר. במקום שוק שוקק שהוקם לפני 30 שנה, אשר מתחילת  דרכו סחף אליו מבקרים וסיפק נתח חשוב מפרנסת התושבים. הכפר מתגאה בתפעולם של ארבעה בתי ספר יסודיים, חטיבת ביניים אחת ותיכון המשותף לשני הכפרים בשם "רונסון", שאת חלקו הגדול מימן תורם אנגלי.
חורפיש
כפר חורפיש, הצפוני מבין כפרי הדרוזים בישראל, שוכן בגליל, כחמישה ק"מ ממערב לסאסא, בקרבת הגבול עם לבנון. הכפר מתנשא לגובה של 700 מ' מעל פני הים, ומשקיף על נופי הגליל, הכרמל, הים התיכון וחלק מאזור דרום לבנון. כפר חורפיש - היסטוריה בתקופה הביזנטית נרשמה ראשית ההתיישבות בכפר, אז שימש המקום מרכז פעילות לאמירי "אל-חראפשה" ששלטו באזור. בספרות קיימות שתי השערות באשר לכינויו: האחת מצדדת בגרסה ששמו של הכפר נקבע על שם בני השבט חרפוש שהתיישבו בכפר לפני מאות שנים, ואילו השנייה טוענת כי שמו נקבע על שם הצמח חרפשין המצוי באזור זה. המועצה המקומית בחורפיש הוכרזה בשנת 1967. בכפר מתגוררים 5,400 תושבים, והאוכלוסייה גדלה בקצב שנתי של 2.2 אחוז. רוב התושבים הם דרוזים (99 אחוז), ומיעוטם ערבים נוצרים וערבים מוסלמים. בקרבת היישוב נמצא קבר נבי סבלאן, המקודש לבני העדה הדרוזית. ביישוב אף הוקם חדר הנצחה לאל"מ נביה מרעי, שנפל ברצועת עזה במהלך העימותים שהיו חלק ממהומות מנהרת הכותל.  בחורפיש מגוון חדרי אירוח בסגנון דרוזי וכן מסעדות.
יאנוח
המועצה המקומית יאנוח-ג'ת שבגליל הוקמה בשנת 1991, והיא מאגדת בתוכה את הכפרים הדרוזיים יאנוח, שבו מתגוררים כ-3,800 תושבים המהווים אחוז נכבד מ-5,700 תושבי המועצה, וג'ת הסמוך לו. תחום שיפוט המועצה הוא כ-32,500 דונם, וקצב גידול האוכלוסייה השנתי עומד על 2.8 אחוז. בעבר היו הכפרים מועצות מקומיות נפרדות, ואוחדו במסגרת המועצה האזורית "מרכז הגליל". 12 שנה לאחר מכן, במסגרת תוכנית החירום הכלכלית של 2003, אוחדה המועצה המקומית יאנוח-ג'ת עם שכנותיה ג'וליס, אבו סנאן וירכא לרשות מקומית אחת: גיי"א. תושבי הכפרים התנגדו לאיחוד, ואמנם זה בוטל כעבור שנה ויאנוח-ג'ת חזרה להיות מועצה מקומית עצמאית.  לפי המסורת המקומית, הדרוזים באו ליאנוח במאה ה-18. מחרסים שליקטו במקום עולה כי הכפר היה מיושב לסירוגין מאז תקופת הברונזה, ויושב על שרידים של אתרים היסטוריים מהתקופות הביזנטית, המוסלמית והצלבנית. בכפר יאנוח קבור הקדוש נבי (מקאם הנביא שמס), ומקומות קדושים נוספים בכפר הם קבר סתנא שמס ובית התפילה הדרוזי. נהוג לזהות את יאנוח כעיר המקראית המוזכרת בספר מלכים ב', ט"ו, 29. בתקופה הצלבנית נקרא המקום יאנות, ונהוג לחשוב כי הכפר נקרא על שמו של הנביא נוח, כאשר המילה "יא" מסמלת קריאה. 
ירכא
על פני 16,000 דונמים בגליל משתרע תחום השיפוט של ירכא, כפר ש-15,000 תושביו הם דרוזים. הכפר קם עוד במאה האחת עשרה, עת הופצה הדת הדרוזית, וצאצאיהם של חלק ממפיצי הדת גרים בירכא של היום. היישוב נקרא כך על שמו של חושאי הירכי, יועצו של המלך דוד, שקברו נמצא בירכא. את הקבר מבקרים גם דרוזים וגם יהודים. כפר ירכא - היסטוריה בשנת 1948, מלחמת השחרור, התקבצו בירכא דרוזים מכפרים מכל רחבי הגליל. הם התגוררו באוהלים, ומספרם הגיע ל-50 אלף איש. לאחר המלחמה חזר חלקם ליישוביהם המקוריים או לכפרים סמוכים. המועצה המקומית של הכפר הוכרזה ב-59'. כיום מתגוררים בכפר צעירים רבים, עם התפלגות של 50 אחוז מתחת לגיל 18 ו-50 אחוז מעל. עד תחילת שנות ה - 60 התפרנסו תושבי ירכא בעיקר מחקלאות, כשהתחום העיקרי היה מטעי זיתים וקצת פחות גידולי פלחה (חיטה, שעורה וכדומה). בשנת 57', כשהוחל חוק גיוס חובה לדרוזים, תושבי הכפר החלו להצטרף לכוחות הביטחון – צבא, משטרה ושירות בתי הסוהר. התעשייה בכפר החלה להתפתח בשנים 71' - 72' אז הוקם מפעל למתכת כבדה שהעסיק קרוב ל-400 עובדים. בעקבותיו הוקמו מפעלים נוספים וחנויות, שעם השנים החלו להעסיק גם נשים. בשנת 1989 נולדה תוכנית אזורית לפיתוח המסחר והתעשייה בירכא, שעודדה יזמים תושבי הכפר להקים עסקים באזור התעשייה. כיום נחשב אזור התעשייה בירכא לגדול ולמפותח ביותר באזור כולו במגזר הלא יהודי, ובתחומו מועסקים כ-3,000 עובדים, מהם גם תושבי הכפר וגם תושבים מהאזור. בירכא מושם דגש על חינוך הדור הבא וטיפוח הצעירים: בכפר ארבעה בתי ספר תיכוניים (מהם אחד למדעים המשותף לכל הסביבה), ארבעה בתי ספר יסודיים, וחטיבת ביניים גדולה.
כסרא
על הר הנישא 750 מ' מעל פני הים בגליל, כשני ק"מ מדרום לכפר סמיע וכשבעה ק"מ מתרשיחא, יושב הכפר כסרא. הכפר, שכל 4,500 תושביו הם דרוזים, משתייך למועצה המקומית כסרא-סמיע, שנוסדה בשנת 1991 לאחר פירוק המועצה האזורית מרכז הגליל וממוקמת בכסרא. הכפר נוסד בעת הפצת הדת הדרוזית בראשית המאה ה-11. לפי המסורת, במקום שכנה העיר כסרא הקדומה, המופיעה בכתובת רעמסס השני כאחת מהערים שכבש בגליל. יחד עם זאת אין הסכמה לגבי מקורו של השם כסרא - ייתכן שנקרא על שם אחד ממלכי פרס, או מהשם הלועזי Castle (מבצר). אחד מזקני הכפר אף מספר שהשם בא לאחר שסלאח אלדין ניצח את הצלבנים. הכפר מוזכר בכתבים צלבניים, ובכפר התגלו ממצאים מהתקופה הצלבנית ושרידי כנסייה שנשרפה על ידי הממלוכים, זאת לאחר שהמלוך  אל-דאהר ביברס כבש את כסרא וסמיע בשנת 1266, ולאחר מכן הרס ושרף את הכפרים. רבים מהתושבים נהרגו, וחלק ניכר מהנותרים בחיים בחר לעזוב את המקום ולהשתקע ביישובים אחרים בגליל. עוד מספרים המקורות כי היישוב היה קיים בתקופה הכנענית, ובמקום אכן התגלו בתי קברות מתקופת הכנענים. היישוב נמצא בקרבת דרך צבאית ומסחרית מובילה בין עכו לדמשק, והתושבים הפיקו תועלת מהקשר עם הנוסעים במסחר, בלינה ובמכירת אוכל. מאוחר יותר, בתקופת המנדט הבריטי הגיע מספרם ל-450 נפש, רובם מלבנון וחלקם אף מהכפרים הסמוכים. אך למרות שכסרא היווה נקודת מעבר חשובה בדרך המלך, ולמרות שההתיישבות הדרוזית ביישוב התחילה לשגשג בסביבות שנת 1,700, היישוב נותר מנותק ולא ידוע לרשויות עד תחילת שנות ה-60. הכפר היה כפר עני, עם אדמה טרשית-סלעית, והיישוב נשאר כמעט מנותק מכל הסביבה כיוון שלא היתה דרך גישה ולא תקשורת עד שנת 64'. בשנה זו התפשטה ביישוב מחלת החצבת, ובעקבות מותם של 12 תינוקות הגיע למקום עיתונאי שכתב: "כפר בסוף העולם". מאוחר יותר, בזמן כהונתו של יגאל אלון כשר העבודה והתחבורה, הוא החליט להגיע למקום עם גדוד תותחנים מבית העמק, והתפלא שיש יישוב בישראל שאפילו המדינה לא יודעת על קיומו. בעקבות הביקור הוחלט לפרוץ את הכביש על ידי הצבא בעזרת גדוד 300, כדי ליצור ערוץ תחבורה בין כסרא, סמיע וחוסן. ב-64' נכנס ליישוב הרכב הראשון. מאז פורח היישוב בעזרת מאמץ מסיבי של המועצה בפיתוח תשתיות, בניית מרכזי תרבות וספורט והשקעה בחינוך. כמעט 70 אחוז מהתושבים בכסרא דתיים, ועיסוקם העיקרי כיום הוא בכוחות הביטחון השונים, בתעשיות בסביבת הכפר, במשרדי ממשלה ובהוראה. מקצתם מתפרנסים ממטעי עצי הזית ומעבודה בשני בתי הבד שבכפר.
כפר קמא
כפר קמא (כפר כמא) שבגליל מונה 3,000 תושבים בני העדה הצ'רקסית. הכפר הוא אחד משני הכפרים הצ'רקסיים היחידים בישראל, כשהשני הוא ריחניה, המרוחק ממנו 60 ק"מ. בכפר פועלת מועצה מקומית (לעומת ריחניה, שם פועל ועד מקומי), עובדה ההופכת את המועצה ליחידה בעולם בעדה הצ'רקסית שלה אוטונומיה מקומית. כפר קמא היה מיושב עוד בתקופה הרומית, ובתיו היום מוצבים על שרידים היסטוריים המצביעים על כך שהיישוב שימש בימי קדם מרכז מסחרי ותרבותי אשר שירת את תושבי הכפר והסביבה. בשנת 1876, לאחר הגירוש מהקווקז, הגיעו 1,150 צ'רקסים והתיישבו במקום. קליטתם בתחילה, כאוכלוסייה זרה לחלוטין שמגיעה למקום, היתה קשה מאוד. ואולם, לאחר תקופה קצרה יחסית השתפרו היחסים עם האוכלוסייה הסובבת - בעיקר השבטים הבדואים - בין השאר בזכות הידע הנרחב שעמו באה האוכלוסייה הצ'רקסית, כמו בבנייה ובמקצועות נוספים. תושבי כפר קמא פתחו טחנת קמח וסופר אזורי, היחיד באותה תקופה, ובהמשך החלו להפעיל טחנת קמח, שנייה במספר. עד מהרה הפך הכפר למרכז היישובים הסובבים אותו בזכות מתן שירותים, גם לעצמם וגם לסביבתם. במקביל להיטמעותם של הצ'רקסים בישראל ולמעורבותם הפעילה בגורל המדינה, בני הקהילה מקפידים לשמור על מסורתם ותרבותם. התרבות הצ'רקסית כוללת ספרות מיתולוגית, מוזיקה ייחודית וריקוד שבסיסו בחיזור בין גבר לאישה. כמו כן לצ'רקסים שפה משל עצמם, שסביהם של בני הדור של היום דיברו אותה באופן שוטף. למרבה הצער השפה לא השתמרה ולא התעדכנה ברוח הזמן כיוון שלא נמצא מי שיעשה זאת על רקע קשיי ההישרדות שידעו המתיישבים הראשונים, ובשפה הצטברו מילים שלא שייכות לה, כמו מהשפה התורכית, העברית והערבית. הצ'רקסים מתחתנים בינם לבין עצמם, ללא שידוכים אלא לאחר היכרות על פי בחירת הצעירים עצמם. הקשר הזוגי מתבטא לפני הנישואים בדיבורים בלבד, ומנהג בקשת היד מההורים משתמר למרות שהיום הוא יותר סמלי. כיום לא ניתן להתעלם מהבנייה המרשימה בכפר המורכבת משלוש טבעות: הפנימית - גרעין הכפר, והאמצעית והחיצונית הן בנייה חדשה יותר. בקהילה ניתן משקל לחינוך, ובכפר בית ספר יסודי וחטיבת ביניים. במקביל פונים עוד ועוד צעירים ללימודים גבוהים באקדמיה.
מג'אר
כפר מג'אר הוקם לפני 3,000 שנה. הוא שוכן בגובה 354 מ' מעל פני הים, למרגלותיו הדרומיים של הר חזון, שגובהו 584 מ' מעל פני הים. מיקומו הגיאוגרפי של הכפר קרוב לקו התפר המחבר את הגליל העליון והתחתון. הכפר משקיף על הכנרת ובקעת גנוסר ממזרח ועל קרני חיטים (השולחן) מדרום, וטובל בים ירקרק של מטעי זיתים. מזרחית לכפר נמצא המוביל הארצי שמוביל את מי הכנרת לנגב, ומדרום אתר צלמון ליד כפר עילבון, שם מצויה בריכת המאגר הראשונה של המוביל הארצי. ישנם שלושה פירושים שרווחים במסורת לשם מג'אר. הראשון, שלפיו הסיבה נעוצה בריבוי המערות בהר חזון, ששימשו מגורים לאדם הקדמון וגם בתי קברות למתים, במיוחד בימי הפלשתים, הפרסים והרומאים. לפי הפירוש השני, בזמן חורבן בית שני, משפחת מעאריה ששירתה את בית המקדש ברחה מירושלים והתגוררה בהר חזון, והיישוב נקרא לאחר מכן "מעריה". ובהתאם לפרשנות השלישית לשם הכפר יש הטוענים שאחרי מאורעות "סאלמה" ב-1683, הדרוזים מהשכונה המערבית התקיפו את תושבי עראבה המוסלמים, שטבחו בדרוזים תושבי הכפר ואדי סלאמה בפיקודו של דאהר עומר אלזידאני. בכפר מתגוררים יחדיו דרוזים (58 אחוז), ערבים נוצרים (21.5 אחוז) וערבים מוסלמים  (20.5 אחוז), כשסך התושבים מגיע ל-20 אלף ביותר מ-4,000 משקי בית. שטח השיפוט של המועצה המקומית - שכוננה לראשונה בשנת 1956 כמועצה ממונה ולאחר מכן כמועצה נבחרת - הוא 23 אלף דונמים, שעליהם בנויים כ-5,000 דונמים, 10,000 דונם נוספים הם מטעי זיתים והשאר הוא אזור תעשייה בשלבי פתיחה. כיום עובר כפר מג'אר תנופת פיתוח אדירה לקראת הפיכתו לעיר עתידית, ומשקיע לא רק בתשתיות הפיזיות אלא גם בטיפוח ובפיתוח השירותים החינוכיים, התרבותיים והחברתיים לכל קבוצות הגיל. יותר משליש מהאוכלוסייה הם תלמידי בתי ספר הלומדים ביותר מ-50 גני ילדים (חובה וטרום חובה). בכפר בית ספר לחינוך מיוחד, חמישה בתי ספר יסודיים, שני בתי ספר מקיפים, שתי מכללות להכשרה מקצועית, וארגונים ומוסדות נוספים כמו מתנ"ס ושני תיאטראות.
סג'ור
במישור סג'ור, על הגבעה הגבוהה ביותר באזור שמתנשאת ל-512 מ', שוכן כפר סג'ור - כארבעה קילומטרים ממזרח לכרמיאל וכשני קילומטרים ממערב לכפר ראמה. בכפר, שהוכרז כמועצה מקומית ב-93', מתגוררים 3,700 תושבים, כולם דרוזים, המשתייכים לשמונה חמולות. גידול האוכלוסייה השנתי בסג'ור הוא הנמוך ביותר בארץ, כאחוז אחד בלבד, עובדה שנובעת מעלייה ברמת החיים ומעלייה בגיל הנישואים. תושבי סג'ור מתפרנסים ברובם משירות בזרועות הביטחון השונים, מקצתם ממסחר ומתיירות ובודדים עדיין עוסקים בחקלאות. בד בבד מחזיקות רוב המשפחות במקום במטעי זיתים, ובעונת המסיק כל משפחה דואגת לטיפול במטעיה. אחת מגאוות הכפר היא השיעור הנכבד של נשים מלומדות, כולל השכלה גבוהה. ואכן, מערכת החינוך בכפר מפותחת והמשכית, ובמסגרתה מופעלים גני ילדים, בית ספר יסודי, חטיבת ביניים ובית ספר תיכון. במקום גם פועלים שני מתנ"סים שאחראים על חוגי ילדים וכן פעילויות תרבות וספורט שונות. בכפר אף צפוי להיפתח מגרש טניס אזורי, שישרת את האוכלוסייה הדרוזית ואת כלל האוכלוסייה המתגוררת בסביבת הכפר. סג'ור קיים כבר מהמאה ה-11, עת ייסוד והפצת הדת הדרוזית. בעברו ידע הכפר מהפכות, ובני עמים שונים ישבו בו בתקופות שונות. השרידים שנמצאו מגלים כי במקום היה כפר רומאי עתיק. שרידים נוספים, ובהם קברי רבנים יהודים, מספרים כי הכפר סג'ור נבנה על שרידיה של העיירה היהודית שזור, שהיתה יישוב של תלמידי חכמים בתקופת בית שני. האגדה מספרת על רבי שמעון שזורי, שבתקופת הרומאים - אז נאסר על היהודים ללמד תורה - נהג לעשות זאת בהיחבא במערה בסג'ור. לאחר תפיסתו ומעצרו על ידי הרומאים, בתו של הקיסר התפעלה מיופיו ורצתה להפכו לנער השעשועים שלה. בעקבות סירובו ביקשה הבת מאביה להרגו, אולם שמרה את שערותיו למזכרת. סברה נוספת לגבי מקור שמו של הכפר מתייחסת למילה סג'ור בערבית, שפירושה "אבן קשה". הכפר ידוע באבני הגיר המשובחות שבו המשמשות לבנייה ואף מכונות "אבני סג'ור". האבן נחשבת לאחת הטובות בעולם, והסיפורים מדברים על ארמונות נסיכים שנבנו ממנה. במקום ישנן מחצבות, ובהן חוצבים עד היום את האבן האיכותית.
סמיע
על גבעה בגליל, 600 מ' מעל פני הים, נמצא הכפר סמיע. הכפר שוכן 28 ק"מ מזרחית לעכו וכארבעה ק"מ דרומית- מערבית לתרשיחא, והגישה אליו - כמו לכפר כסרא הסמוך החולקים שניהם מועצה מקומית משותפת - מתבצעת דרך כביש 8655. בסמיע כ-3,000 תושבים, רובם בני העדה הדרוזית, כחמישית מהם נוצרים ומקצתם מוסלמים. כפר סמיע מזוהה עם היישוב היהודי הנזכר בתלמוד בשם כפר סמא או כפר סימא, שהיה מיושב בימי בית שני. הכפר נקרא על שם תושב מתקופה זו בשם סמא, שהתגורר במקום. ההיסטוריון ניקולא זיאדה הזכיר בספרו "העולם הקדמון" (חלק ג' עמ' 252) כי סימא היה אחד הגדולים שביישובי מחוז עכו, וכי שכן על הגבול בין שלטון רומא ממזרח והשלטון הפיניקי ממערב. בחפירות שנעשו באקראי במקום נמצאה מערה שהיתה מיועדת להכנת כלי חרס שנמצאו שבורים, ושייעודם היה אכסון המתים בתקופת הכנענים. ליד המערה נמצאה מערה נוספת, חסומה באבנים גדולות, שהיתה מיועדת לקבורת אנשים. לאחר תקופת הכנענים התיישבו במקום בני ישראל, ודרומית לכפר התגורר רב בעל שם בתקופת המקרא. לאחר הפצת הדת החדשה בגליל התיישבו בכפר גם נוצרים, ואז נשרף הכפר פעמיים: בפעם הראשונה נשרף הכפר בעקבות השתלטות הפרסים על הארץ ורוב תושביו נהרגו, ובמקום נותרו רק נוצרים. בפעם השנייה, במאה ה-13, הגיע למקום אל-דאהר ביברס, ששרף את היישוב בתקופת מסיק הזיתים. בסמיע נמצאו זיתים שרופים, בית בד, כנסייה, אבנים שעליהן חקוק מגן דוד, חנוכיות, כלי חרס, כלי עבודה חקלאיים, מגלים, מכושים, בלטות, את וצלבים. לאחר שהכפר נחרב שוב, על ידי הממלוכים, התיישבו בו בשכנות טובה הנוצרים והדרוזים. בסוף תקופת המנדט הבריטי הגיע מספר התושבים בכפר ל-400. מאז הקמתה שוקדת מועצת כסרא-סמיע על בניית תשתיות ופרויקטים מיוחדים: תשתית תיירותית הכוללת פיתוח פארק הנשען על שמורת טבע הר סנה, חדרי אירוח כפרי ומסעדה, פארק תעשיות ומרכז פיס קהילתי שבו אולם כושר. נוסף על כך נבנה מרכז תרבות עם בריכת שחייה מקורה. במקום שכונות לחיילים משוחררים, בתי ספר ומערכת ביוב מרכזית. מערכת הכבישים המפותחת, הכוללת כבישים המחברים את שני הכפרים לפקיעין ולכפר ורדים, מאפשרת תנועה שוטפת של תושבים ומטיילים בין בקעת בית הכרם לפקיעין, לכפר ורדים, למעלות ועוד. 
עוספיה
כפר עוספיה ממוקם על רכס הכרמל. אוכלוסיית עוספיה מונה כ-10,200 תושבים, מהם 80 אחוז דרוזים, 15 אחוז נוצרים, חמישה אחוזים מוסלמים וכמה משפחות יהודיות, וקצב הריבוי הטבעי הוא כשני אחוזים. מקורות הפרנסה העיקריים של תושבי הכפר הם עבודות מחוץ לכפר (יותר מ-50 אחוז מכוח העבודה), שירותי הביטחון, משרתי ציבור קהילתיים, עסקים מקומיים ומעט חקלאות (חמישה אחוזים לעומת 90 אחוז שעסקו בחקלאות בשנת 1950).   עוספיה נבנה על שרידי כפר יהודי מהתקופה הרומית-ביזנטית. ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על כך שהמקום מאוכלס ברציפות על ידי בני עמים שונים מאז תקופת הברונזה. זהו אחד משני יישובים דרוזיים ששרדו מתקופת האמירויות הלבנונית, עת שלט הנסיך פאח'ר -דין אלמעני הלבנוני לפני 400 שנה. מקור שם הכפר הוא מן המילה "עסף", המתארת נאמנה את החורף במקום, ופירושה בערבית הוא "קשה וסוער", כיוון שבימי החורף מזג האוויר תמיד סוער. לפי גרסה אחרת, השם לקוח מ"חוסיפה", השם שהופיע על פסיפס שהתגלה באחד מהמקומות העתיקים בכפר.
עין אל אסד
הכפר הדרוזי עין אל-אסד משתייך למועצה מקומית מרום גליל, והוא היחיד שנוסד במאה ה-20 אשר כל תושביו הם דרוזים. הכפר הוקם בשנת 1866 על ידי כמה משפחות מבית ג'ן, ומאוחר יותר חברו אליהן מהגרים מחצבייה (לבנון), מג'דל שמס (רמת הגולן) ועוספיה (הכרמל). הכפר הציורי, הקטן ביותר בארץ מבין הכפרים הדרוזיים, ממוקם כעשרה ק"מ צפונית-מזרחית לכרמיאל וכ-2.5 ק"מ צפונית-מזרחית לראמה. הוא יושב על כתף הר מירון, ומשקיף לנוף מדהים: ממזרח בית הכרם והכנרת, וממערב מפרץ חיפה. הכניסה לכפר דרך כביש 866, בין צומת חנניה לצומת מירון. השם עין אל-אסד משמעותו "מעיין האריה", על שם אריה (אסד) שנהג לרבוץ בפתחו של מעיין הנמצא בלב הכפר. מאז היווסדו של עין אל-אסד התרכזו התושבים סביב המעיין, שסיפק מים במשך כל עונות השנה לצריכה ביתית וחקלאית, וכך נוצר גרעין הכפר. התושבים המקומיים עסקו בעיקר בעיבוד אדמות וברעיית צאן, ואולם בשל התנאים הגיאוגרפיים בכפר עברו התושבים עם השנים לעסוק בעבודות אחרות, בעיקר בזרועות הביטחון. כיום מתגוררים בעין אל-אסד 865 תושבים. בכפר שני גני ילדים וכן בית ספר יסודי, שבו לומדים 147 תלמידים בכיתות א'-ח' אשר ממשיכים את לימודיהם התיכוניים בכפר ראמה הסמוך. בעשור האחרון התפתחה התיירות בכפר בצורה משמעותית, קמו בתי אירוח ונפתחו מסעדות, והדבר חיזק את כלכלת הכפר ותרם לפרנסת התושבים העוסקים בתחום.
פקיעין
פקיעין הוא כפר ציורי בגליל, ששוכן כשישה ק"מ מזרחית למעלות, שישה ק"מ ממערב לכפר ראמה וכקילומטר אחד מפסגת הר פקיעין. הכפר בנוי 650 מ' מעל פני הים, ובתיו פרושים מעל ומתחת הכביש הראשי החוצה אותו לכיוון ראמה, צפת וכרמיאל. בכפר גרים יחד 5,400 תושבים בני ארבע דתות: 75 אחוז מהם דרוזים, 22 אחוז נוצרים, כשלושה אחוזים מוסלמים וכמה משפחות יהודיות ששיעורן פחות מאחוז אחד. שמו של הכפר, המכונה בפי הדרוזים "אל בקיעה", מקורו במיקום היישוב בתוך בקעה המוקפת הרים, מה שגרם לריבוי מעיינות המים באזור. מעיינות אלה מוזכרים בכתובים לצד תיאור שפע הגנים, עצי הפרי והמטעים המקיפים את היישוב. בעבר התיישבו המקומיים סביב המעיין "עין אלבלד" הנמצא במרכז הכפר, ששימש במשך תקופה ארוכה מוקד החיים החברתיים במקום. מרכזיותו של המעיין ושל הכפר פקיעין אף הונצחה על ידי בנק ישראל על גבי שטר של 100 שקל, שם מופיעים כיכר המעיין עם עץ התות המפורסם, עדות לתעשיית המשי בכפר במאות ה-17 וה-18, וכן מערת הרשב"י, עץ החרוב ובית הכנסת היהודי העתיק. סביב המעיין נקשרו אגדות רבות. לפי אחת מהן, שני רועים בני הכפר עלו למקורות המעיין שבהר מירון, שם נתקלו בגובה המס העותמני - דמות שנואה שהטילה אימה על הכפר. השניים ניצלו את העובדה שישן וזרקוהו למערה, ומיהרו לבשר לתושבי הכפר את הבשורה המשמחת. שמחתם נקטעה כשגילו שגובה המס המתין להם במעיין, לשם הובל בנתיב המים ממרומי ההר אל המעיין.  פקיעין - היסטוריה לפי ממצאים שנתגלו במקום, כשהמובהק שבהם הוא מערת הרשב"י, ההיסטוריה של פקיעין מתחילה בתקופה הכלכוליתית, 4,500 שנה לפני הספירה. בתקופת המשנה והתלמוד התיישבו בכפר יהודים, ובהמשך, בתקופה הביזנטית, היתה במקום התיישבות נוצרית. אחרי שנת 638, אז קודשה ארץ ישראל, התיישבו בפקיעין מוסלמים, ומהמאה ה-11 החלו להגיע גם הדרוזים עם הפצת דתם. עדויות מהתקופות הצלבנית והממלוכית ובהמשך מהתקופה העותמנית מוכיחות כי הכפר התקיים באופן רציף לאורך השנים, עד ימינו. עד שנות ה-60 של המאה ה-20 התפרנסו הדרוזים בפקיעין בעיקר מחקלאות: תעשיות שמן, גפנים ויין, ואף מגידולי פלחה כחיטה, זאת לפי טחנת הקמח שפעלה בכפר. התושבים מיעטו לצאת מהכפר עד שנת 1942, אז נפרץ כביש מפקיעין מזרחה, ועם יצירת דרכי הגישה לכפר וממנו החלו התושבים להתפרנס גם מעבודות בסביבה. בשנות ה-70 וה-80 עלה מספר השכירים, הכפר נכנס לתנופת בנייה והתפתחות, והמרחב החקלאי החל להצטמצם מלבד שטחי מטעי הזיתים, שאינם כלולים בתוכנית המתאר של הכפר. כיום רוב תושבי פקיעין הם שכירים, והשאר עוסקים בתיירות ובמסחר, במתן שירותים, בעבודות ממסדיות (בין השאר במועצה המקומית) ובשירות בזרועות הביטחון. 
ראמה
ראמה (בערבית: الرامة) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. ראמה שוכנת כ-5 קילומטרים מכרמיאל וכאותו מרחק משגור. שטח השיפוט שלה הוא 6,000 דונם. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1954. החוקר האמריקני אדוארד רובינסון שביקר בארץ ישראל ב-1838 זיהה את היישוב רמה בנחלת שבט אשר כמקור שמו של הכפר. נמצאה בו כתובת עברית מהמאה ה-3. בזיהוי היישוב הקדום הסתייע רובינסון בסרקופגים שמצא על גבעה הסמוכה לכפר.[דרוש מקור] באתר התקיימה עיר חשובה בעת השלטון הצלבני בארץ ישראל. היישוב הנוכחי הוקם לפי, המסורת המקומית, במאה-1
ריחניה
ריחאניה (באדיגית: Рихьаные, בערבית: الريحانية - א-ריחאניה - צמח ההדס) הוא כפר צ'רקסי בגליל העליון, כ-8 קילומטרים צפונית לצפת. מבחינה מנהלתית שייך הכפר למועצה אזורית מרום הגליל. תושבי הכפר הם אבזאכים, אחד מ-12 השבטים הצ'רקסים. כל תושבי הכפר הם מוסלמים סונים. רקע והיסטוריה הצ'רקסים הגיעו למזרח התיכון לאחר שגורשו ממולדתם שבצפון הקווקז. הצ'רקסים, שנלחמו תקופה ארוכה בכיבוש הרוסי בצפון הקווקז, נטבחו וגורשו על ידי רוסיה הצארית מהקווקז באירוע אשר קיבל את השם "גלות הצ'רקסים". האימפריה העות'מאנית, שראתה בצ'רקסים לוחמים מנוסים, קלטה אותם בשטחה ויישבה אותם באזורים שהיו דלילים בהתיישבות, בין השאר - בגליל. הכפר ריחאניה נוסד בשנת 1873 אך רק בשנת 1878 הגיעו אליו משפחות צ'רקסיות משבט אבזאח מצפון הקווקז, אזור אשר נמצאות בו כיום הרפובליקות קאראצ'בו-צ'רקסיה ואדיגיה, בתחומה של הפדרציה הרוסית. הכפר נבנה בשיטה צ'רקסית מסורתית, אשר מקורה בקווקז ושמה "כפר חומה" - הבתים נבנו כשהם צמודים זה לזה ויוצרים חומת מגן מסביב לכפר אשר שרידיה נשתמרו עד היום. בכפר מסגד שצורתו כמסגדים הצ'רקסיים בקווקז, ושונה מהותית מהמסגדים הערביים. כמו כן נמצא במקום מוזיאון ומרכז למורשת הצ'רקסית. לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו בכפר 290 תושבים ושטחו השתרע על 6,137 דונמים (מתוכם 25 דונם שטחים ציבוריים). במלחמת העצמאות סייעו תושבי היישוב להעפלה מלבנון והתנדבו לשרת לצד היישוב היהודי. היות שהצ'רקסים היו לבני ברית של היהודים, ברחו למקום מעט תושבים ערבים בדואים וכיום מקצת מתושבי המקום הם ערבים. ריחאניה הוא אחד משני הכפרים הצ'רקסיים היחידים בישראל. השני, כפר כמא, הוכר כמועצה מקומית בשנת 1950.